פיברומיאלגיה
לחץ ומתח יומיומי הם חלק מהגורמים העיקרים להחמרה בסימפטומים של מחלת הפיברו.
סטרס בעבודה או מחשבון הבנק שלנו שואב אותנו למטה או מתח בזוגיות או מול ילדנו. הדבר הראשון שטיפול "בואן" עושה זה שקט, הטיפול משרה רוגע עמוק שחודר ומשפיע בכל הרמות. תנועות ה"בואן" משפיעות על מערכת העצבים המרכזית וגורמות למנגנון המחזיק והישרדותי שעובד ללא הפוגה להוריד הילוך, להרפות למשך הטיפול ואז כשהגוף כבר לא דרוך מנגנון הריפוי הטבעי של הגוף פנוי להתחיל לעבוד. התנועות עדינות אך עוצמתיות.
כל כמה נקודות ספציפיות אני יוצאת להפסקה במהלכה נותנים לגוף לעבד את התנועה ולעבוד על המסר שזז בגוף
הטיפול העיקרי מתרחש בהפסקות. התנועות לא מכאיבות ולכן מתאימות גם לרגישים ביותר שבמטופלים. הטיפול מכניס לשלווה עמוקה ועוזר לגוף להתמודד ולטפל בנושאים שלא קיבלו מענה שנים. בנוסף לרוגע, בואן עוזר לגוף לכוון את עצמו לטפל בשורש הבעיות שהוא סובל מהן. הטיפול עובד במשך חמישה ימים ואין לשלב אותו עם טיפול אחר מלבד הומאופתיה.
תהליך הטיפול בשיטת בואן
טיפול בואן הוא תהליך שבמהלכו משתנה הצורה בה הגוף שלנו מתמודד עם תסמיני מתח ולחץ. במהלך הטיפול, מפתחים הגוף והנפש עמידות גבוהה והתמודדות נכונה יותר במצבי דחק ומתח. ככל שהחולות שומרות על רוגע ואיזון בגוף כך הפיברו בשליטה והחולה נמצאת בתקופה טובה בה היא בשלום עם המחלה.
בטיפול במחלת הפיברומיאלגיה הטיפול בשיטת בואן הוא תהליך של שיקום ולמידת דפוסים של מערכת העצבים ולאחר שהגענו לשיפור המהותי ולתוצאה יציבה אנו מרווחים בין המפגשים ואז הטיפול הופך לתומך במחלה הכרונית כאשר אחת לשלושה או ארבעה שבועות משמרים את השיפור באמצעות טיפול תומך ומחזירים את הגוף לאיזון במקרה והאיזון התערער.
כל חולה מגיב באופן שונה. יש שיחוו שיפור מיידי ויש שיחוו שיפור חלקי ולאחר כמה טיפולים השיפור המשמעותי יגיע.
כחולת פיברו אני מכילה ומבינה את המטופלים ואת החוויה המורכבת שהם חווים.
הטיפול מורכב משיחה תומכת וממעקב כמה פעמים בשבוע אחר התגובה לטיפול, אם בהודעות או בשיחות טלפון. אני תמיד זמינה ועומדת לרשות המטופלים שלי. אשמח לנסות ולעזור גם לך לשפר ולהטיב את איכות חייך.
לתיאום טיפול, התקשרו עכשיו: 052-2243604
דוגמאות לתגובות לאחר טיפול אצל חולות פיברומיאלגיה לאחר טיפול אחד בלבד
חולה שהגיעה בדיכאון, בחוסר מוטיבציה ובעייפות חוותה שיפור דרמטי לאחר טיפול אחד ולאחר
יומיים כל המוטיבציה חזרה וההתאוששות הייתה מפתיעה עבורה
חולה עם צליעה ברגל שמאל מכאבים קשים ומועקה קשה בבית החזה והגרון חוותה במהלך הטיפול שחרור מהמועקה שנעלמה כליל, ברגע הקימה מהמיטה הגוף עבר ניקוז לימפטי עוצמתי שהעלים את
צמיגי הצד שהגיעה איתן, שתינו היינו מופתעות וכמובן שהצליעה נעלמה כלא הייתה
חולה אשר הגיעה עם חוסר יכולת לישון כשבוע שלם ישנה כמו תינוקת לאחר הטיפול וכך גם בהמשך
השבוע
חולה בן 35 עצמאי שסובל מפיברומיאלגיה ובעקבותיה מהתקפי חרדה וכאבים בבית החזה קבועים וקשיי שינה עבר שיפור דרמטי והפסיק לסבול מחרדה או כאבים בבית החזה והשינה השתפרה
מטופלת בת 56 אשר הגיעה עם פיברו קשה וחוסר איזון הורמונלי וגלי חום תוך טיפולים ספורים כאבי הפיברו חלפו ההתקפים שכחו וגלי החום נעלמו
פיברו ואני- הסיפור האישי שלי שאינו נגמר
בגיל 23 עברתי תאונת דרכים קלה, לא משהו רציני מידיי אבל מספיק טראומתי לגוף ולנשמה. באותו היום לא ידעתי שהחיים כמו שאני מכירה אותם הולכים להשתנות לי מהקצה אל הקצה. זה התחיל לאט מבלי ששמתי לב, כמו רטיבות בלתי נראית שמחלחלת דרך קיר לבנים.
אחרי התאונה הייתי במצב רוח קצת שפוף והגוף היה קצת נעול, דבר שהיה אופייני לצליפת שוט שקרתה לי בתאונה (מסחרית התנגשה בי בכוח מאחורה). לאט לאט התחילו כאבים מגבילים שלא ייחסתי להם חשיבות בהתחלה: לטאטא את הבית פתאום הפך לאתגר, לעמוד רצוף מול הכיור לשטוף כלים הפך למשימה מעייפת במיוחד ומשום מה להוציא את הכלבה לטיול הפך עם הזמן למשימה מורכבת כמו לתכנן טיול לדרום אמריקה. הפכתי פסיבית מבלי שהבחנתי בזה. יום אחד התעוררתי וקלטתי שאני במצוקה ושייכתי הכל לדכדוך של אחרי פרידה כואבת. אבל זאת היה רק ההתחלה. עברה חצי שנה מהתאונה ואז יום אחד הגיעו כאבי השוקיים הנוראים ועלה החום וזהו מאז העולם התעטף בשמיכה חשוכה וכבדה של כאב תמידי בכל פינה בגוף.
שלוש השנים הבאות היו הקשות בחיי. לא ידעתי מה קורה איתי, חשבתי שאני גוססת! האבחון ארך כמעט שנה וחצי של יסוריים ולבסוף הגיעה התשובה – פיברומיאלגיה או כמו שאני אוהבת לקרוא לה פיברו בקיצור חביב. לא יכולתי להתקלח לבד או לדבר על דבר חוץ מכאב. לישון טוב כבר לא הייתה אופציה. חיוך הפך מצרך נדיר. דברים קטנים ובלתי הגיוניים כמו הקפלים של הסדין מיטה או הבד של הציפית כרית וגרגר של חול במיטה הפכו לסלעים משוננים במגע עם העור שלי. הרגשתי שעוד רגע אני מתפרקת לערמה של איברים מרוב חולשה כאבים ורעשים. התחלתי לחרוק ולהיתפס ולסבול באופן קבוע מהתכווצויות באזורים נידחים בגוף שבדרך כלל לא נמצאים במודע. אם זה לא הספיק, איבדתי את היכולת לזכור דברים בצורה רציפה והייתי מוצאת את עצמי נכנסת לחדר חמש פעמים כדי לנסות להיזכר מה רציתי לקחת משם. באמצע משפט היו נעלמות לי המילים הנכונות והאותיות היו מתבלבלות בסדר שלהן ונשמעתי לעצמי כמו מסמך שדיסלקט כתב. פעם יכולתי להיכנס לחדר ולזכור את השמות של כל הסובבים ברגע אבל היום זה לשאול כמה פעמים ולקוות שבפעם הבאה שאפתח את הפה לא אקרא בשם שגוי, אוי הפאדיחה.
הסבילות הנוראית למשככי כאבים שלא עוזרים ולא מרחיקים את הכאב...לא משנה מה אקח אמשיך לסבול. כמובן שאם אקבל מכה היא תכאב לי פי כמה ואם סתם אתקל במשהו שלמישהו בריא זה אפילו לא יזיז, לי זה יעלה דמעות בעיניים. אם אעבור ניתוח ( שיצא לי לעבור לפחות 3 בשנים האחרונות) ההתאוששות תהיה ארוכה ומיוסרת ותיקח פי כמה זמן מבן אדם אחר (אחרי ניתוח אפנדיציט לקח לי שלושה שבועות ללכת ישר). כמובן שאם אחלה אז ייקח לי יותר זמן להתאושש, נראה לי שהבנתם את התמונה...
התענוג הגדול היה העייפות הקשה שלא יודעת שובע. כמה שאשן וכמה שאנוח משום מה זה לעולם לא מספיק, תמיד העייפות תנקר שם מאחורי העיניים, תכביד על האיברים ותשלח חשקים של מיטה למחשבותיי. היום אני מסוגלת להישפך מחוץ למיטה בבוקר (עם כאבים קשים כאילו נכנסה בי משאית קטנה) ולא להקיץ רק בצהרים המאוחרים. הדיכאון הקליני והתקפי החרדה שהתלוו לתהליך המחלה הפכו את ההתמודדות לקשה מנשוא ולולא הייתה לי זוגיות כל כך תומכת לא הייתי צולחת את השנה הראשונה, וגם את שאר השנים שבאו אחר כך...
האמת שאני יכולה להמשיך לאורך עמודים שלמים בתיאורים יצירתיים על סימפטומים וסבל של תחושת חולי כמו שפעת וחום ללא מחלה אמיתית ברקע, תופעות מוזרות במערכת העיכול, במערכת העצבים, במערכת השתן, במפרק הלסת.... אבל נראה לי שכבר העברתי את המסר.
אני חושבת שהכי קשה מהכל זו הקבלה. לקבל את העובדה שהחל מגיל 23 התחלתי לחיות כמו קשישה (לא שבגילי יותר קל לי לקבל את זה). לא לרקוד במסיבות (אחרי ריקוד אחד אני מרגישה שאני הולכת להתעלף) ולא לצאת להליכות ארוכות (כי מישהו יצטרך לסחוב אותי על הגב חזרה וזה לא יהיה נוח ונעים לשני הצדדים), לא לסחוב דברים כבדים או לפעמים אפילו את התיק הקטן שלי (כי הרצועה תצרוב ותשרוף לי את העור של הכתף), לא להיות מסוגלת לעבוד כשכירה במשרה מלאה כי אין מצב שאחזיק שעות רצופות וימים רצופים בריאה וצלולה (וכמובן שאפוטר אז מזל שאני עצמאית!). לא לעמוד רצוף בתור אלא לשבת על הרצפה (כי הגוף ינעל לי וככה ימשיך לו כל היום בסבל) גם אם זה אומר לקבל מבטים מוזרים מאנשים, אה כן שכחתי להגיד שלא רואים עלי, בעצם לא רואים על אף חולה בפיברומיאלגיה שאנחנו סובלות, גם לא מוצאים כלום בבדיקות דם, רנטגן, סיטי ועוד... פשוט כי אין עדות לסבל שאנחנו עוברות. רוב החולות הן נשים והעובדה הזו מקשה את החיים שבמילא כבר לעיתים קשים מנשוא, מקשה מול רופאים בכירים שטוענים שהמחלה בכלל לא קיימת אלא רק אוסף של תופעות לא ברורות. מול המוסדות שלא מאמינים לך כמו ביטוח לאומי, או מול אנשים שלא רואים שאת בסבל ויפנו לך את הכיסא בתור בבית המרקחת, או מול החברים שלא תמיד מצליחים להפנים שאת לא מפונקת ומגזימה אלא באמת באמת סובלת כאילו הרגע עברת תאונה (ולא, זה לא בראש שלי, ואני לא יכולה פשוט לחשוב חיובי ולצאת מזה, אפילו שאני אחד מהאנשים הכי חיוביים שאני מכירה). חוסר היכולת וההבנה של רבים סביבנו להבין את המצוקה הוא בעיני החלק הקשה ביותר במחלה. חולות פיברומיאלגיה זקוקות להכלה, הבנה ושלא יבקרו אותן או ישפטו אותן כי מאוד קל לטעות ולחשוב שאולי אנחנו רק מתפנקות, שאם רק נחליט נצא מזה, אבל זה לא עובד ככה.
כמו לכל דבר יש אור בקצה המנהרה!
קוראים לזה "התקופה הטובה" לפעמים היא מזדנבת ובאה בהפתעה ופתאום לכמה ימים, שעות או אפילו חודשים המחלה מקבלת הפוגה חלקית ונותנת לי לתפקד למרות המגבלות. אני צריכה להתייחס עליה בערבון מוגבל כי אם אסחף ואגזים במאמצים (התנהגות רגילה של אנשים בריאים) אז אבוי אקבל החמרה של כל הסימפטומים ואושבת ליומיים שלושה.
למה אני כותבת את כל המסכת? כדי שתדעו, כדי שקצת תזדהו, כי לא תמיד לחולים יש כוח וסבלנות להתחיל להסביר כל מה שעובר אליהם וגם לכם לא תמיד יש יכולת להכיל את כל המידע. כי ככל שיותר אנשים יהיו מודעים למחלה הזו ולכאב ולאיכות החיים הנמוכה שהיא גורמת לחולים אז אולי הם יהיו יותר מבינים ותומכים בחולה הבא שהם יתקלו בו, ואני מאחלת להם שזה לא יהיה מישהו שאתם אוהבים כי זה נורא להיות גם בצד השני, הצד האוהב, המודאג והחסר אונים שלא יכול להקל בהרבה. אנחנו גם מבינים אתכם.